ולדימיר מאיאקובסקי

אליכם, הבריטונים השמנים
אשר בתפארת הכרסים השמנות
מימי אדם הראשון ועד ימינו
במסבאות הנקראות תיאטראות
שרים את האריות של רומיאו;
אליכם, המשוררים,
אליטות רוסיה המזוהמות,
תעשיית חרוזים זוללת, סובאת,
אתם השרים כמו קודם על מצב-רוח,
על פרחי-חמד ואהבת-נשים;
אליכם, מיסטיקנים קטנים מכוסים בעלי תאנה,
שמוחותיהם הקטנטנים קהי-מחשבה,
קלאסיקונצ'יקים, אקפרסיוניסטצ'יקים, חוזי-עתידותצ'יקים מוכי-כינמת בביצת השירה;
אליכם, המחליפים את כובע הפועלים בצילינדר החלק,
המחליפים את נעלי האיכר בלכה לציפורניים,
משכירי-תרבות פרולטריים
המטליאים את הפראק הקלאסי המיושן;
לכם אגיד, לא משנה אם גאונים אתם או לא,
אני המתאמץ למען העתיד,
אני אומר לכם, לפני שיצוו עליכם באיומי רובים:
די!
די, די, די עם החרוזים, עם האריות,
עם זר-השושנים והזמיר
ועם כל שאר הנסורת מארסנל האמנות המסמורטט!
את מי זה מעניין?? איך הוא אהב, וכמה הוא סבל תוך-כדי?
אנחנו זקוקים לאנשי מקצוע
ולא לנחילים של יפי-נפש מגודלי שיער.
הקשיבו!
הקטרים מתנשפים בקולם החלול,
תנו לנו פחם! מסגרים, מכונאים!
רובצות על בטנן, אכולות-רקב כמו פרות מזוהמות בנמלים הספינות מייללות,
תנו לנו נפט מבאקו!
אנחנו מחפשים את ההגיון העצום באשד החרוזים.
תנו לנו צורות חדשות, צועקים כל הדברים.
שום אידיוט לא מסתופף יותר בערפלי השירה
אל מול המאסטרו בחרדת קודש.
חברים! תנו לנו אמנות חדשה,
כדי שנעקור את הרפובליקה מתוך הזוהמה!