אריברט ריימן: מושלך
Veröffentlicht: 26.07.2008
טקסט: ניקולס בורן
ניקולס בורן
כך הופכת לה לאיטה הזוועה שאין לה סוף
לחיים נורמליים
קהל-צופים ממצמץ לתוך החצר
באור הצהריים
עיירה, צלקת קשה אדומה כרעפים
פונדק, וילונות מתנפנפים
ועל שולחן הכתיבה פה עכשיו מונח, זניח,
המוות האישי
איני יכול לומר, איך הפאניקה משפיעה על החומר,
איך אני בפאניקה שלי שאינה אישית, מוצא רק את
המלים הלא נכונות.
היופי הדואג חסר לי בקריפטון וביוד 129.
חסר לי העתיד של העתיד.
הוא חסר לי.
חסרים לי כבר הילדים של ילדיי
זכרונות על העולמות
חסר לי רצף, קיץ ארוך על המים
חורף קשה, צמר ועבודה
כאן נוצרות תוצאות של מילים חזקות
שאין בהן חיים, האספסוף המרושע
לא מרגיש כלום, הם יוצרים קרטלים
בלי מושג מה הם דוחפים לתוך האדמה
שום מושג, רק ידע
מה הם שמים באדמה באוויר ובמים
לנצח
שום תחושה ל"נצח". למוות
הם נותנים טיפול מיוחד כמו למזיק
המוות הטוב מורעל כמו צרות צרורות.
מה אתם מחללים את קבריהם של הילדים של הילדים שלי
מה אתם בוזזים את החלום של החומר,
את החלום של התמונות, של עצמות
הספרים.
העצב הוא עכשיו בלתי מנוחם
החרון - ללא הברות, כל החיות המעושה
כל האמון החונק
עשב קמל, הגנים קמלים, אף אחד
מאחורי שריון של כסף לא מרגיש את המכה
שבלהיות מושלך מעצמך.
שום שירה, לכל היותר הסוף שלה.
מציאות אנושית
כלואה בתבונה מרושעת, שאפילו
לא מבינה במדע.
שום צעד אינו חפשי יותר, שום נשימה,
שום מים שלא נתפסו, סימני קיץ למכירה
עורה של האדמה - הדפסי תמונות
הנשמה המבוטנת, יללה מוכנה מראש
שכבר אינה מתקיימת
בגלל שבר בקול.
חישובי תהליכים זעירים ביד החלולה
מעירים לחיים את האדמה, מוטציות יודעות-כל
בתמורה להגנה מוחלטת מהתנסויות.
ניצבי-חיים, פורשים. שוטים
של השיטה.
שיחי-אחו ערופים, מלאכים, לא ברורים,
גופי-אדם חמים והבנה
גנים נפרשים למרחק, ספסלים מתחת לענפים....
....צל....עלי שלכת.... אל הרוח נאמרים....
.........זרעים
תרגום: מיכל ואסף לויטין